כאשר ישנו חשש לתרמית בעת עריכת צוואה, החוק מעגן כיצד לאמוד אם תוקפה קביל או לא בבית המשפט. לא מדובר במקרה בו הייתה תרמית אשר לא עלו עליה, אשר לא התגלתה, אלא דווקא על מצבים בהם התבצעה תרמית אשר המצווה עצמו גילה עליה – מה עושים במקרים אלו? כיצד ניתן לדעת אם המוריש בחר, למרות שהייתה תרמית, להמשיך ולקיים את הצוואה אשר ניתנה מראש?

החוק בנוגע לאי-ביטול של צוואה פגומה

עם פטירתו של המצווה, ניגשים לבדוק את תוקף הצוואה – האם היא נעשתה כראוי, האם הייתה השפעה בלתי הוגנת, האם נכתבה תחת כפייה או תרמית, וכדומה. לעיתים, תוך כדי בדיקה זו, מתברר שהמצווה אכן גילה כי בכתיבת צוואתו היה ניסיון לרמותו או לכפות עליו דבר מה כזה או אחר הנוגעים לצוואה. עם זאת, בחר אותו המוריש לא לשנות את הצוואה בפועל.

במקרים אלו זו לשון החוק:

31. אי-ביטול של צוואה פגומה

עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.

במילים פשוטות, כעבור שנה מרגע בו נתגלתה התרמית למצווה, או מהרגע בו אין היא בעלת השפעה בפועל, על המצווה היה לשנות את הצוואה. אם לא עשה כן, תקפה הצוואה המקורית ללא שינוי.

שיקול הדעת בנוגע לסעיף אי-ביטול צוואה פגומה

סעיף 31 איננו מקרי, והוא קיים בהישען על מספר הנחות בסיס, כאשר העיקרית בהן היא זכותו של המצווה לשמר את הצוואה המקורית. אם מתברר בבית המשפט כי חלפה שנה מרגע היוודעותו של המצווה לתרמית, וכי היה ביכולתו ללכת ולשנות את צוואתו – משמע היה יכול לעשות כן מבחינה מנטלית, פיזית וכדומה – ועדיין לא שינה, כנראה שהייתה זו בחירתו של המוריש לא לבצע שינוי בצוואה. את כך יש לכבד, גם אם הייתה תרמית בפועל.

זכותו של מצווה להוריש את רכושו ככל העולה על רוחו, גם אם נראה כי מתקיימת השפעה בלתי הוגנת או כי אין הצוואה הגיונית לכאורה. זכותו של מוריש לבחור כיצד לעשות בצוואתו, מסיבות שונות ומגוונות אשר לא תמיד נהיה חשופים להן – זאת כל עוד יש בו את היכולת לשנות את צוואתו. בהינתן מצב בו התגלתה תרמית, אך לא היה ביכולתו של המוריש לעשות דבר בעניין או לשנות את צוואתו, זהו מקרה שונה לחלוטין. אך גם אם הייתה תרמית בפועל, והמוריש בחר לא לשנות את צוואתו, יש לכבד זאת – ולשם כך קיים סעיף 31.